פרטי קליניקה

 איכילוב 13, פתח-תקוה

 דרך הים 11, גני תקוה

1 7 6 4 0 3 7 - 0 5 0

ציפי בן עמי
פסיכולוגית מומחית מס' רשום: 3292

facebookimage


 

HAGAL-link 


 

bar-ilan

יישומים קליניים

יישומים קליניים

 

אתם כאן:

הטיפול כלידה: מאת ציפי בן-עמי

אינדקס מאמר

"אספקה סביבתית" למטפלת

בשלב זה ההדרכה הייתה בגישת ויניקוט. מסגרת ההדרכה הייתה יציבה וקבועה בלוח הזמנים. הושם דגש על תחושות המטפלת שעלו בהעברה הנגדית כחומר להבנת עולמה הפנימי של רותי, וכן הושם דגש על חשיבות העבודה עם ההורים על דפוסי היחסים במשפחה. התחדדה אצלי ההבנה שהקשבה דינמית ליחסי ההורים המלווים את הילד בטיפול היא בעלת חשיבות מכרעת, ושלסביבת היחסים כפי שמתרחשים בחייה המציאותיים יש השפעה גדולה מעבר לייצוגיהם בתודעה.

הפירוש שניתן להתנהגותה של רותי במשחק החיות שתואר לעיל היה, שמשחק זה מבטא את הצורך שלה לשלוט בי ולהפוך אותי לחפץ בידיה; שהוא מבטא את חוסר יכולתה לאפשר לי להתקיים כמטפלת וכאובייקט נפרד. זאת, בדומה לכך שהקיום שלה כאדם הוכחש על ידי "אם מתה" שלא יכלה לתת לה כוחות לגדול ולהיפרד ממנה. הוצע לי להבין שהיא נעולה, עצובה ומיואשת, ולכן מחופרת מאחורי חומה, ושעצם נוכחותי הקבועה והקשובה למצוקתה תאפשר את קיומה. צורת ההתערבות שנגזרה מהבנה זו הייתה הבלטה של רגשותיי ושל מחשבותיי כאדם. העברתי בכך את המסר: "את עושה לי מה שעשו לך, וזו מצוקה איומה כשמתנתקים ממך, כשמתעלמים ממך".

המשחק הסימבולי בשלב זה הובן כמייצג מבחינה התפתחותית תהליך של אינטגרציה בין שכל ו"פסיכה-סומה", בין מציאות פנימית לחיצונית (ויניקוט, 2010/1949). בתהליך האינטגרציה רותי ליקטה לתוכה "חתיכות" של התנסויות שונות שלה איתי, שאפשרו לה להתחיל בתהליך של מיזוג לתחושת עצמי מובחנת יותר. לקראת סוף שלב זה היא בנתה איתי בית חולים וסיפרה שהרופאה צלצלה למשטרה ואמרה שדרסו את הילדה: "הוא לא ראה את הילדה. היא שכבה על הכביש, הוא לא אשם". לאחר מכן היא בדקה את הנהג, ריפאה אותו והכניסה אותו לבית הסוהר. לשני האנשים שדרס היא נתנה תרופה. האינטגרציה בין סבל לריפוי, בין גדילה לנזקקות, התאפשרה דרך פעילות מנטלית שהתפתחה אצלה בעקבות צמצום הפער בין צרכיה לבין הטיפול הסביבתי שקיבלה. לפי ויניקוט, כישלון יחסי שאינו מעבר להבנת התינוק משמש הזדמנות להפעלת היכולת הקוגניטיבית שלו ומפתח בו את התפיסה של אובייקטים חיצוניים לעצמי (ויניקוט, 2010/1949).

הדרך שרותי עשתה עד כה הייתה רק התחלה של יציאה ממצב של מיזוג עם האובייקט ושל לידת עצמי; התחלה של התגבשות ה"פוטנציאל המולד" לתחושה עצמית הנחווית כ"המשכיות של הוויה" (ויניקוט, 2010/1960). בד בבד, גם אני חשתי שאני יכולה לבצע יותר אינטגרציות בין גישות טיפוליות שונות, ולהתאימן לתחושותיי ולהבנותיי בבחירת אופני ההתערבות הטיפולית.

שלב שלישי: הקושי "ללמוד מהניסיון" למטופלת

בשלב זה התנהל תהליך המשא ומתן בין ההורים לקראת הסכם גירושים באמצעות עורכי דין, אף על פי שהאב עזב את הבית והתקיימו הסדרי ראייה כבר קודם לכן באופן מוסכם. התוקפנות והכעס של רותי הלכו וגברו. בתחילה היא הביעה תכנים קשים של הרס, מוות וכאוטיות במסגרת המשחק. בהמשך הופיעו תוקפנות ותחושות של חוסר אמון וחוסר יכולת לסמוך ולהישען על האחר גם באופן ישיר כלפיי. בפגישות יכולנו לדבר על התחושות ועל החוויות שלה בקשר איתי. המציאות הפנימית של בלבול, סכנה ופגיעה חפפה את המציאות החיצונית של הקרע וחוסר ההידברות בין ההורים. אלא שבתקופה זו, ללא ה"שריון האוטיסטי", רותי כבר הייתה חשופה יותר לתחושות הפגיעות והכאב, וראתה בי את המקור לכאבה. אני ייצגתי עבורה מצד אחד את האיום החיצוני לעולם השמור והמוגן שלה, ומצד שני את הסיכוי לקרבה ולחיים רגשיים.

היא בנתה חומה ביני ובינה באמצעות הרהיטים שבחדר: שמה שני כיסאות על השולחן, מיקמה את השולחן באמצע החדר בין שתינו, כך שיכולתי לראות אותה רק בחלל שבין רגלי הכיסאות. התייחסתי להתחפרות שלה מאחורי החומה כשהיא כל כך עצובה ומיואשת, ואמרתי שבמצב כזה אי אפשר לחשוב שתהיה בינינו שיחה. היא החלה לשחק איתי במלחמת גומיות שבה כל אחת שולחת גומייה מהשטח שלה לעבר השנייה. ציינתי שהיא מאפשרת לי לראות אותה רק במצב של מלחמה, ואני תוהה אם אנו יכולות להישאר יחד גם בטוב ובידידות. אמרתי שהיא כל כך מאוכזבת ופגועה, שהיא רואה בי אויבת ולא שותפה אפשרית למשחק.

באחד המפגשים היא אמרה: "אני כבר מסתרקת בעצמי [...]. אני מסתרקת לבד רק מלפני שלוש ימים". בהמשך, לאחר שאמרתי שלגדול פירושו לדאוג לעצמה אבל לא לחיות לבד, היא לקחה חוט ניילון ועשתה איתו כל מיני קשרים. לאחר מכן אמרה: "זה לשים את היד שלך בתוכו. הנה, תביאי את היד". רותי עשתה טבעת קטנה לאצבע שלי ואמרה: "אי אפשר, יש לך יד קטנה ועבה". לנוכח משפט זה ראיתי את הדרך שעברה רותי מהתקופה שהייתה תינוקת וניסתה לפגוש את העולם באמצעות הטחת הראש ברצפה ובקיר, עד שהפכה לילדה שמנסה ליצור קשר (קונקרטי) איתי ועם העולם בצורות שונות.

רותי יכלה להיפרד במידה רבה מהפתולוגיה, שדרכה שידרה את הקשיים של הוריה, שמרה עליהם יחד, וחשה אחריות לשמור על סודם. היא לא הייתה צריכה יותר להיצמד לאפשרות "לשתוק או למות", ומצאה יותר ויותר כוחות לחיות את המציאות ולבסס את יחסיה עם האנשים ועם הילדים בסביבתה. ככל שרבו קשריה החברתיים, כך גברה התנגדותה הרגשית להכיר בקשייה ובצורך שלה בסיוע. היא התעקשה להבליט את הנורמליות שלה. יחסה אליי נע בין שיתוף ונכונות ליצור יחד בחדר לבין עוינות, כעס והתנגדות, שכן הקשר איתי היה בעיניה עדות לכך שהיא עדיין "חריגה".

תהליך הגירושים של ההורים פגע ביכולתם לתמוך בהמשך הטיפול. התחושה הייתה שצריך מהר "לקפל את המזוודות" ולהתחיל דרך חדשה, טובה יותר, ושאי אפשר לתת מקום גם לחסר ולחולשה. בד בבד, רותי הביעה חוסר רצון להגיע לפגישות, ובאחת הפעמים סירבה להיכנס לחדר וברחה לאוטו. ה"גירושים" של רותי ממני, מתוך תחושת כעס ודחייה, היו כנראה הדרך היחידה שלה להיפרד בלי לחוש את הכאב שבאובדן.

בני נוער ומבוגרים

המתבגר צריך לעבור בתקופת ההתבגרות תהליכים פיזיים, חברתיים ופסיכולוגיים מקבילים, כדי לעמוד במשימות השלב ההתפתחותי...

הדרכה להורים

תהליך טיפול פסיכולוגי בילדים כרוך בהירתמות ההורים, שצריכים ללמוד כיצד להבין את קשיי הילד ולהתמקד מעבר לביטויים החיצוניים של הקשיים...

ילדים ופעוטות

הילדים לא תמיד מספרים באופן מילולי מה הם מרגישים או חושבים. הערוץ העיקרי לתקשורת עם הילד ולהבעת עולמו הרגשי הוא דרך משחק...