פרטי קליניקה

 איכילוב 13, פתח-תקוה

 דרך הים 11, גני תקוה

1 7 6 4 0 3 7 - 0 5 0

ציפי בן עמי
פסיכולוגית מומחית מס' רשום: 3292

facebookimage


 

HAGAL-link 


 

bar-ilan

יישומים קליניים

יישומים קליניים

 

אתם כאן:

הטיפול כלידה: מאת ציפי בן-עמי

אינדקס מאמר

"לידת" המטפלת

מבחינה מקצועית, בתחילת הטיפול ברותי הייתי אם חדשה וטרייה, חודשיים לפני תחילת לימודיי בבית הספר לפסיכותרפיה. הידע המקצועי שרכשתי היה מגוון וכלל את הגישה הפסיכו-דינמית, גישת יחסי אובייקט, היפנוזה, טיפול בתנועה וטיפול באמנות. העובדה שלא הייתה לי קרקע תיאורטית מוצקה ומגובשת הקשתה עליי והקלה בעת ובעונה אחת. הקושי היה בחיפוש מתמיד אחר תשובות מבחוץ. הקלות הייתה בחופש לגייס את הידע והאינטואיציה שיאפשרו לי ליצור התערבויות נכונות ומתאימות לדעתי.

בפגישות הראשונות, ההתייחסות לתנוחות הגוף ולתנועות הגוף שלי ושל רותי התבססו על הידע שלי בתחומי ההיפנוזה והטיפול בתנועה.

המפגשים הראשונים עם רותי גרמו לי להבין את חשיבות ההכנות ביצירת "Rapport" לקראת היפנוזה. זהו תהליך הדרגתי ואיטי של התכווננות והתאמת המטפל למטופל, דרך שפת הגוף והמצב הנפשי במפגש. תהליך זה מיועד להטות את תודעתו של המטופל מגירויים חיצוניים למוקד אחד – קולו של המטפל ותוכן הסוגסטיות שלו, תוך כדי ניתוק המטופל מסביבתו המיידית דרך דיסוציאציה גופנית, מנטלית ואינטר-פסיכית (קליינהאוז וסלע, 1987). כך, התמקדתי בכל פריט בהופעה, בתנועות הגוף ובדרך ישיבתה של רותי. תוך כדי כך השתמשתי בקולי כדי להפר את השקט ששרר בחדר. התאמתי אותו ליכולת ההקשבה שלה כך שלא יציף אך יגלה את קיומי יחד איתה במפגש. בהמשך ניסיתי להבין את משמעות שפת הגוף שלה, את המסר שתנועותיה מעבירות, מאיזו תקופה התפתחותית הן לקוחות, וכיצד להגיב אליה בשפת הגוף. המטרה הייתה שנוכחותי לא תהיה בולטת מדיי ולא תיחווה כחדירה (impingement) אך כן תהיה מובחנת כדי להסב את הקשב שלה אליי.

לאחר כחודשיים של טיפול, התחלתי את לימודיי בתוכנית לפסיכותרפיה, וההדרכה הראשונה שקיבלתי במסגרת זו הייתה בגישה לאקאניינית. כמו רותי, הרגשתי שנזרקתי לעולם בטרם עת, ללא בסיס מוצק לגישה זו. נדמה היה לי שהכול הפוך בה, ופעמים רבות נסוגותי לגישה המוכרת של יחסי אובייקט, מתוך ניסיון לחפש תשובות "נכונות" יותר בהתייחסות הטיפולית. הרגשתי שאני נמצאת על נדנדה, ונעתי בחרדה רבה בין תחושות סיפוק, כוח ויכולת לבין תחושות של חוסר הערכה עצמית, בהלה ופגיעות בדרך לגיבוש זהותי המקצועית.

כמו טיפול לאקאנייני, פגישות ההדרכה היו קצרות, נקבעו משבוע לשבוע ומועד סיומן לא היה ידוע מראש. בהדרכה הודגש כי תפקיד המטפל להקשיב לסובייקט ופחות לפרש; להאיר איתותים שעולים מהלא מודע של המטופל, כדי שזה יוכל להגיע לפירוש בעצמו. גישה זו מטילה אחריות רבה על המטופל, ולכן גם דוגלת בהתערבות מועטה של המטפל ובשימוש בשאלות, כך שהמטופל הוא זה שמנסח את ההבנה החדשה שלו.

בתקופה זו ניסיתי ליישם את העקרונות הלאקאנייניים שלמדתי בהדרכה, וגיליתי שחלקם מעוררים בי קושי. מצאתי את עצמי משתמשת באינטואיציות שלי גם כאשר אלה נגדו את הגישה שעל פיה עבדתי. למשל, בניגוד למסגרת ההדרכה, האינטואיציה שלי הייתה שחשוב לספק לרותי מסגרת טיפולית קבועה, ואכן, הקפדתי שהפגישות בינינו יהיו בעלות משך קבוע וידוע מראש. עם זאת, עקרונות אחרים של הגישה הלאקאניינית באו לידי ביטוי בהתערבויות שלי בתקופה זו: במפגשים נתתי לרותי מרחב, הקשבתי לה, לרוב שתקתי, ותגובותיי היו בעיקר שאלות, הן מתוך מטרה להכיר אותה, והן כדי לעורר את סקרנותה להבין את משמעות התנהגותה. הדגש היה לשמור על קשר מילולי, ודרך הדיבור למשוך אותה לחיים. כך, למשל, בפגישה העשירית אמרתי לה בקול תקיף לפני ששקעה בשינה: "זאת הפגישה העשירית בינינו ואת עדיין לא מסתכלת עליי ולא מדברת איתי. הגוף שלך כאן אבל אני עדיין לא יודעת מי את. מה את רוצה לבחור כאן בחדר? מה את רוצה להגיד לי דרך השתיקה?". אמירה זו הוציאה מעט את רותי מקיפאונה והיא החלה לנוע יותר בגופה.

בהמשך, כשהפגינה תוקפנות רבה, אמרתי: "את רק רוצה לשבור ולהרוס את הכול – אותי, את המנורה. למה? מה כל כך סוער בפנים שגורם לך לרצות את זה?". המחשבה שעמדה בבסיס התערבויות אלו, בהתאם לעקרונות הגישה הלאקאניינית, היא שיש להעביר לרותי את האחריות על התנהגותה, באמצעות ההדגשה כי הרצון שלה הוא שהביא אותה להתנהג כך, והעלאת סקרנותה לגבי מניעיה הלא מודעים בעולמה הפנימי.

במהלך משחק בכדור רותי החלה להשפיל ולהקטין אותי: " לך יש אפס ולי 11", "את תהיי אפס כי את לא טובה", "לך תמיד יהיה אפס [...] וגם אפס כתלמידה". ההתערבות שנקטתי הייתה: "מי קובע שאני אפס? מי רוצה שאהיה אפס? איך זה עושה לך טוב שאני אפס? מי חושב עלייך ככה?". המחשבה שבבסיס התערבות זו הייתה לעורר את רותי לבדוק איך היא נדחפת להתנהגות מסוימת מתוקף "צו" לא מודע שנוצר בשל משאלות לא מודעות של הוריה, שהופקדו אצלה וכופות עליה להתנהג ולחשוב בצורה מסוימת. הטענה היא שהילד מממש את האמת הסובייקטיבית הלא מודעת של הוריו, ומשלב את עצמו בתוכה. ככל שההפקדות קשות יותר, כך הוא הופך להיות מריונטה של ההורים (מנוני, 1993/1974).

להערכתי, בשלב ההתפתחותי שבו הייתה רותי, ניסוח שאלות על פי הבנות תיאורטיות שקודמות למפגש היה חיסרון. התאים יותר לתת משמעות ומילים לרחשי עולמה הפנימי. עם זאת, העמדה הסקרנית שהנכיחה אותי כמובחנת וכנפרדת ממנה עודדה את רותי לצאת מהמעטפת האוטיסטית כדי לפגוש את עצמה ואת סביבתה. העובדה ששילבתי בהתערבויותיי עמדה אחרת, המציעה את המרחב הפנימי שלי כדי להבין את המרחב הפנימי הכאוטי שלה, אפשרה לה לחשוב ולהרגיש, ובכך עודדה את צמיחת תחושת העצמי שמרגיש וחושב.

מעמדתי המקצועית כיום, המבוססת על תפיסותיהם של ביון ושל ויניקוט, נדמה לי שהייתי יכולה להקשיב לרותי אחרת ולומר לה: "נורא קשה להרגיש לא שווה, נחות ואפס ליד מי שגדול וחזק. לפעמים הייתי רוצה כל כך שיהיה צדק וגם אני אצליח כמוך. את מכירה את ההרגשה הזאת?". כיום אני מבינה שהאופציות היחידות שהיו לרותי בקשר בין-אישי הן אומניפוטנטיות או אימפוטנטיות: אחד חסר ערך והאחר בעל כוח. כדי להיפטר מהתחושה הקשה שהיא אפס, היא השליכה אותה עליי וכך יכלה לדמיין שהיא בעלת כוח ולחוש עליונות.

בני נוער ומבוגרים

המתבגר צריך לעבור בתקופת ההתבגרות תהליכים פיזיים, חברתיים ופסיכולוגיים מקבילים, כדי לעמוד במשימות השלב ההתפתחותי...

הדרכה להורים

תהליך טיפול פסיכולוגי בילדים כרוך בהירתמות ההורים, שצריכים ללמוד כיצד להבין את קשיי הילד ולהתמקד מעבר לביטויים החיצוניים של הקשיים...

ילדים ופעוטות

הילדים לא תמיד מספרים באופן מילולי מה הם מרגישים או חושבים. הערוץ העיקרי לתקשורת עם הילד ולהבעת עולמו הרגשי הוא דרך משחק...